החלטה בתיק ע"ע 43371-01-13

השופט אילן איטח

1.     לפני בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית הדין האזורי בתל אביב-יפו מיום 1.1.13 (השופטת אורנית אגסי ונציגי הציבור גב' נילי מאיר ומר יואל שפרלינג; תע"א 12483-08), בו חויב המבקש (להלן - העובד) לשלם למשיבה 1 (להלן - החברה) פיצוי כספי בסך של 267,530 ש"ח בגין נזקים שגרם לה במהלך תקופת עבודתו בה ולאחריה. בנוסף חויב  המבקש לשלם למשיבים הוצאות משפט ריאליות בסך כולל של 50,000 ש"ח.  למען שלמות התמונה יצוין כי המבקש אף חויב לשלם את מלוא הפרש האגרה שלא שולמה על ידו בגין הגשת התביעה שכנגד, זאת בסך של 27,000 ש"ח.

הרקע לבקשה

2.     כעולה מפסק הדין - החברה עוסקת בתחום של יבוא מכלולים אלקטרוניים לישראל והמשיב 2 (להלן - המנהל) משמש כמנהלה. העובד הועסק בחברה בתפקיד Field Application Engineer (איש מכירות) החל מיום 30.7.02 ועד ליום 11.7.07, המועד בו פוטר מעבודתו בטענה כי מעל באמון החברה וגזל את לקוחותיה.

3.     על רקע האמור הגיש המבקש תביעה לבית הדין האזורי כנגד החברה והמנהל לתשלום זכויות כספיות שונות הנובעות מתקופת עבודתו בחברה וסיומה (השופטת חנה בן יוסף ונציגי הציבור מר עודד הון ומר משה בק; עב 8885-07) (להלן - התביעה הראשונה). בטרם ניתן פסק דין בתביעה הראשונה הגישו החברה והמנהל (להלן ביחד - המשיבים) תביעה כנגד העובד לתשלום פיצוי בסך של 500,000 ש"ח בגין נזקים שלטענתם גרם העובד במהלך עבודתו בחברה ולאחריה. לתביעת המשיבים הגיש העובד תביעה שכנגד ובה עתר לחייבם לשלם לו עמלות מכירה בסך כולל של למעלה מ-3 מיליון ש"ח (תע"א 12483-08; להלן - התביעה השניה). בפסק דין מיום 29.8.10 דחה בית הדין האזורי את התביעה הראשונה שהוגשה כנגד המנהל וקיבל חלקית את התביעה כנגד החברה. בית הדין קבע כי יש ממש בטענות החברה כי העובד מעל באמון, פעל בחוסר תום לב וביצע גזל סודות מסחריים. ביחס לעמלות המכירה נקבע כי יש לדחות את התביעה ברכיב זה, בין היתר, מהטעם שלא שולמה אגרה בגין רכיב זה ומהטעם שרכיב זה נזנח בסיכומי העובד. יחד עם זאת נקבע כי פתוחה בפני העובד הדרך להגיש כתב תביעה נוסף בעניין זה (להלן - פסק הדין הראשון). לשלמות התמונה יצויין כי על פסק דין זה הוגש ערעור של החברה (ע"ע 29701-10-10) וזה הסתיים בדרך של פסיקה לפשרה.

4.   בפסק דין מיום 1.1.13 שניתן בתביעה השניה קיבל בית הדין האזורי את תביעת החברה בחלקה ודחה את תביעת העובד שכנגד במלואה. בין היתר קבע בית הדין, לאור התשתית הראייתית שהונחה בפניו, כי העובד מעל באמון שניתן בו על ידי החברה וקשר קשר עם היצרן הקוריאני, מבלי ידיעת המשיבים; העובד ניצל את ההכשרה והנסיון שצבר בעבודתו, את הקשרים עם לקוחות החברה בארץ ופעל בניגוד לדין ומאחורי גבם של המשיבים. בית הדין קבע כי מעשיו של העובד מהווים הפרת אמון וחוסר תום לב. כן נקבע כי החברה הוכיחה חלק מהנזק הנטען - נזק בסך של 267,530 ש"ח. באשר לתביעה שכנגד הגיע בית הדין לכלל מסקנה כי מדובר במעשה בית דין וקבע כי די היה בטעם זה בכדי לדחות את התביעה שכנגד. יחד עם זאת ולמען הסר ספק בחן שוב את תביעתו של העובד בעניין עמלות המכירה וקבע כי אין כל חדש בתביעה, שכן לא הובאו ראיות חדשות המבססות את תביעתו; העובד לא הציג כל ראיה מבוססת לתביעה בסדר גודל שהגיש, ולא הוכיח את הקשר בינו לבין העסקאות שבגינן תבע עמלות מכירה; העובד לא שילם את האגרה בגין תביעתו לעמלות בתביעה הראשונה שהגיש; העובד לא העלה כל נימוק משפטי מבוסס להגשת תביעה אישית כנגד המנהל ולא ביסס כל יריבות בינו לבין המנהל; העובד לא הוכיח כי יש להרים את מסך ההתאגדות בין החברה לבין המנהל ולא העלה כל טענה כי היה עובד של המנהל.

5.   העובד הגיש ערעור על פסק הדין, ובמקביל הגיש לבית הדין האזורי בקשה לעיכוב ביצועו. בהחלטה מיום 12.2.13 דחה בית הדין האזורי את הבקשה ומכאן הבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין שלפני.

הבקשה וטענות הצדדים

6.   לטענת העובד סיכוייו לזכות בערעור טובים. עוד נטען כי הסכום שנפסק לחובת העובד הינו גבוה ולא יוכל לעמוד בתשלומו ממספר טעמים: העובד ואשתו הם זוג צעיר עם 4 ילדים, החיים בדירה שאינה בבעלותם; אשת העובד ילדה זה עתה ועל כן העובד הוא המפרנס העיקרי כעת; המשיב עיקל את חשבון הבנק של העובד ללא התרעה וללא קבלת מכתב מההוצאה לפועל; אין בבעלות העובד נכס הרשום על שמו, כטענת המשיבים, או כל נכס אחר. לאור האמור טוען העובד כי דחיית הבקשה תגרום לו ולמשפחתו להיות ללא קורת גג. 

7.   המשיבים מתנגדים לבקשה ומבקשים לפעול לפי הכלל שהגשת ערעור אינה מעכבת ביצועו של פסק דין, במיוחד כאשר מדובר בחיוב כספי. עוד טוענים המשיבים כי דין הבקשה להידחות, תוך חיוב העובד בהוצאות, משאין בה כל התייחסות לדרישות הדין ביחס לבקשה לעיכוב ביצוע פסק דין. לגופם של דברים טוענים המשיבים כי סיכויי הערעור קלושים. פסק דינו של בית הדין האזורי מנומק ומעוגן היטב בחומר הראיות, ולא הוכח כי קיים חריג המצדיק סטיה מהכלל והתערבות ערכאת הערעור בקביעותיו העובדתיות. בקשר לכך טוענים המשיבים כי פסק הדין תואם את הממצאים העובדתיים שנקבעו כבר בפסק הדין הקודם, והפכו חלוטים בהעדר הגשת ערעור מטעם העובד. לפיכך, די בנסיבות אלה בכדי לדחות את הבקשה.

בנוגע למאזן הנוחות טוענים המשיבים כי העובד לא טען, וממילא לא הוכיח, כי יתקשה לגבות מהחברה כל סכום ששילם לה, ככל שערעורו יתקבל; לעובד יכולת כלכלית גבוהה, שכן, בין היתר, קיבל בהליך הקודם סכום של 200,000 ש"ח מהחברה, ובבעלות אשתו גן ילדים; העובד טען בעבר, בתגובה לבקשה לעיכוב ביצוע שהגישה החברה (תיק עב 8885-07), כי מצבו הכלכלי טוב, דבר הסותר את טענותיו בבקשה דנן; העובד טען במסגרת תצהיר עדות ראשית בהליך הקודם טענות הסותרות את טענותיו בבקשה הנוכחית בכל הקשור לבית המגורים שלו; המסמכים מעידים כי למבקש יש נכס יקר ערך, אשר נרשם בכוונת מכוון על שם צד שלישי; במסגרת התצהיר מטעמו בהליך קודם צויין בין היתר, כי בנה בית, יוכל להשיב כל סכום כסף שיקבל וכי יש לו מקור פרנסה קבוע; טענתו של העובד לפיה אין ביכולתו לשלם את הסכום הפסוק מקומה, אם בכלל, בהליך של חקירת יכולת בלשכת ההוצאה לפועל.

8.   בתשובה לתגובת המשיבים, פירט העובד באריכות את טענותיו ביחס  לסיכויי הערעור ולמאזן הנוחות. טענות שלא בא זכרן בבקשה לעיכוב ביצוע שהגיש.

לאור האמור הגישו המשיבים בקשה למחיקת סעיפים מתשובת העובד. לטענתם, על פי הפסיקה תשובה לתגובה נועדה לצורך מתן מענה לנושאים שעלו בתגובת המשיב, שהעובד לא יכול היה לצפותן מראש, ולא לצורך "מקצה שיפורים" בבקשה והעלאת טענות חדשות. עוד נטען כי בעל דין המגיש בקשה לעיכוב ביצוע פסק דין חייב להתייחס במסגרתה לשאלת סיכויי הערעור, שהיא הרלוונטית ביותר, ואינו רשאי לזנוח שאלה זו בבקשה ולהיזכר בה במסגרת תשובה לתגובה.

9.   בהתאם להחלטתי מיום 6.3.13 הגיש העובד תגובה לבקשה, במסגרתה טען כי בקשת המשיבים היא בקשת סרק שדינה להידחות, תוך חיובם בהוצאות; בתגובה התייחס העובד לתגובת המשיבים ולטענתם בעניין סיכויי הערעור; הגם שהערעור מצוי בפני בית הדין הרי זכותו המלאה של העובד להעלות טענות בדבר סיכויי הערעור שהינן לגיטימיות במסגרת בקשה לעיכוב ביצוע; בית הדין אינו כבול לסדרי דין; לבית הדין שיקול דעת נרחב ביותר בנושאים של פרוצדורה.

הכרעה

10. לאחר שנתתי דעתי לכלל החומר שהובא לפניי, לפסק דינו של בית הדין האזורי ולטענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות. טעמיי לכך יפורטו להלן:

11. אכן, נקודת המוצא היא כי הגשת ערעור לא תעכב את ביצועו של פסק דין שעליו מערערים. נטל השכנוע כי קיימת הצדקה לחרוג מכלל זה מוטל על העובד ונסמך על שניים: סיכויי הערעור להתקבל גבוהים ומאזן הנוחות נוטה לטובתו, בין היתר במובן זה כי ביצועו המיידי של פסק הדין יקשה מאד על השבת המצב לקדמותו, ועלול לגרום למבקש העיכוב נזק בלתי הפיך אם הערעור יתקבל . כאשר פסק הדין מטיל חיוב כספי, הנטייה היא שלא לעכב את ביצוע הפסק אלא אם כן יוכח שהחייב לא יוכל לגבות את כספו בחזרה אם יזכה בערעור . כן נפסק כי טענה בדבר מצבו הכלכלי של הזוכה וחוסר נכונותו של זה להשיב את אשר זכה בו באם יפסיד בערעור, אינה יכולה להיטען בעלמא וצריכה להיות מבוססת בראיות . יחד עם זאת, לעיתים יש מקום לשקול את מצבו הכספי של החייב ואת השפעת ביצועו המיידי של פסק הדין עליו, אך הדבר מותנה, בין היתר, בכך שהחייב יניח תשתית עובדתית מספקת לטענותיו באשר לנזקים שייגרמו לו כתוצאה ממימוש פסק הדין. לצורך כך עליו להגיש תצהיר בו יפורטו כדבעי העובדות אשר עליהן נסמכות טענותיו .

12.       בנוגע לסיכויי הערעור - עיון בהודעת הערעור מעלה כי הוא סב כנגד קביעות עובדתיות של בית הדין בהן ערכאת הערעור ממעטת להתערב. בפסק דינו ציין בית הדין כי קביעותיו החד משמעיות הקודמות של בית הדין בפסק הדין הראשון (עב 8885-07) אינן מותירות מקום לספק כי העובד מעל באמון שניתן לו על ידי החברה, ומעשיו מהווים חוסר תום לב, הפרת אמון, גזל לקוחות וגזל סודות מסחריים. בית הדין אף קיבל את טענת החברה וקבע כי קיים השתק פלוגתא בכל הנוגע לקביעה לפיה העובד מעל באמון החברה, שכן זה האחרון לא הגיש ערעור על הממצאים שנקבעו בפסק הדין ומשכך הפכו לחלוטים והם מהווים מעשה בית דין. יחד עם זאת מצא בית הדין לבחון שוב את טענות החברה לגופן ומצא את אותם הממצאים כפי שבאו לידי ביטוי בפסק הדין הראשון. גם תביעת העובד לעמלות מכירה נבחנה מחדש ובית הדין הגיע למסקנה כי דינה להידחות. נוכח האמור ועל פני הדברים נראה כי  סיכויי הערעור נמוכים ודי בכך בכדי  לדחות את הבקשה.

למעלה מן הדרוש יצוין כי גם בהתייחס למאזן הנוחות דינה של הבקשה להידחות. העובד לא הציג כל מידע אודות מצבו הכלכלי וטענתו נטענה ללא כל תימוכין. בנוסף, אמנם נקבע כי גובה הסכום שנפסק לטובת המשיב מהווה שיקול בהערכת מידת הקושי בהשבתו במקרה שפסק הדין ייהפך בערעור . יחד עם זאת, טענת העובד כי דחיית הבקשה תגרום לו לנזק, נטענה בעלמא ללא כל ראשית ראיה.